שברתי את היד, במשחק כדורסל. איזה באסה. שתיים מההנאות הגדולות שלי: 1. לשחק כדורסל ו- 2. - מאז שעמדתי על מקלדתי - לפתוח מסמך word ולתת לאצבעות לרוץ, נגזלו ממני לחודשיים הקרובים. אבל שטויות, לפחות זאת לא היד הדומיננטית ולתת ליד שמאל ללכת במקומי אני עדיין יכולה. צריך לברך הגומל (או ברכה נטולת הקשר דתי לבחירתכם)  ולהודות על מה שכן עובד, וכמובן על ההזדמנות שניתנה לי להעריך מחדש את תפקודי הגוף הבסיסיים ואת היופי שבארבע גפיים בריאות ומתפקדות. אני פשוט צריכה להתאזר בסבלנות ובכוחות שריריים ומנטליים ולאפשר לעצמי להקליד לאט יותר ממהירות המחשבה. בלתי נמנע שתהיה לכך השפעה על הסגנון- ובכן יפה! זה כשלעצמו מעניין.

אזהרה: השורות הבאות מכילות התפלספות טרחנית בנושא מופשט שקשור רק בעקיפין לקטע שבגללו התחלתי את הפוסט הזה. מי שאין לו כח, שידלג שלוש פסקאות.

אני מאמינה גדולה בשרשרות מחשבה. גם אם זה מושג שהמצאתי בזה הרגע. הכוונה לכל אותם חלקיקי עולם, שעוקפים את צעיף המודע בדרכם לתודעתנו ומסתננים החוצה ברגעים לא קשורים אבל קשורים לגמרי. לפרטים שמארגנים לנו את הסיפור. לפיסות המידע שמתחברות בדיוק בתזמון הנכון. לאסוציאציות, זכרון, ביטים, קוונטים ומה שתרצו. אני מאמינה שאנחנו בוחרים כל הזמן להיות במקום תודעתי שיזכיר לנו; ואני מוצאת ויוצרת הוכחות לכך מדי שימת לב ובכל פעם שאני מחפשת. 

הצעד הראשון בהתפתחות רוחנית הוא לשים לב לסימנים של היקום, אמר פעם איזה מורה רוחני חכם ששכחתי את שמו. נורא התגאיתי בעצמי לנוכח האמירה הזאת, גם אם פקפקתי בה בו זמנית. אני לא יודעת, ואולי גם לא אדע אי פעם, אם לייחס את זה לארגון המופלא של הקוסמוס או של אלוהים, לטלפתיה, לפיזיקה גבוהה או להפנית קשב פשוטה לצירופים מקריים ובעצם, אני לא בטוחה שצריך להכריע. אני פשוט מתמלאת התרגשות וחדווה בכל פעם שאני נתקלת בצירוף מקרים שכזה. בעיני מדובר במה שמתכוונים אליו כשאומרים על משוררים, שהם ”רואים יופי בפרטים הקטנים”. זה מציף את התודעה שלי בחווית היופי.

אני מניחה שזה מאשש את הקיום שלי בצורה כלשהי. זאת המסקנה הרשמית של ועדת החקירה העצמית. זאת הסיבה המתבקשת. אני(ו) זקוקה(ים) לסיבתיות. נורא צריכים קשר באקראיות. בגלל זה כותבים, חוקרים, מנתחים ומנערים חומרים במבחנה. לא יכולים לסבול את האקראיות של היקום, שבכלל לא אכפת לו מכל הסימנים והסיפורים המארגנים שלנו. גם זאת דרך לארגן את העולם: “הכל אקראי וחסר משמעות”. גם למשפט הזה יש משמעות גדולה וגם לו אנו נמצא הוכחות וטבעות שרשרת נמשכות ומתארכות עד קץ הקיום ואין קץ היקום.

אבל כל זה היה בעצם הקדמה לאסוציאציה האדירה שהתחברה לי אתמול:

שברתי את היד והגעתי למיון באיכילוב. גם חיכיתי לילה ויום עד שרופא בכיר יחליט אם להשאיר אותי לניתוח או לוותר ולנסות את השיטה המסורתית יותר של “לחץ פיזי מתון”. בשישי ב- 20:00 שוחררתי לביתי עם גבס והבטחה שזאת לא פעם האחרונה שאתקל בבית החולים… וכשהגעתי סופסוף לארוחת הערב המשפחתית נתקלתי בטור הזה של רענן שקד  (לחצו להגדלה) ממוסף 7 ימים האחרון (משם לקוח גם הקומיקס), שתיאר בכשרון מילולי קורע ובאופן מדויק להטריד את מה שעבר עלי; מינוס התאונה, השברים בצלעות ובית הכנסת. 

זהו. כבר כואבת לי יד שמאל מכל האוננות הורבלית הזו.

חולה על הקמפיינים של פיתה (עם פלאפל, לא שווארמה). תבדקו, למשל, את זה

(אזהרה- הבאתי פה את הקישור בגלל החזית, לא בגלל הוידאו עצמו. הוא קצת קשה לצפיה אז תשקלו טרם “פליי”).

במעבר אלגנטי באותו הקשר, מכירים את Family Guy? שמתם לב שכשלואיס קוראת לפיטר בשמו זה נשמע כמו PETA? מקרה? אני חושבת שלא! ואסביר:

במקרה זפזפתי היום לפרק ענק של Family Guy שניתן פה לצפייה ועוסק בדיוק בדבר הזה. בדרך כלל זאת סדרה מאוד לא PC, שהעקרון היחיד שלה הוא לשחוט כמה שיותר פרות קדושות על מנת להצחיק מאוד. והיא עושה זאת בהצלחה יתרה. הפעם, איש משפחה (למופת-אתה-אבא-מושלם) מראה שגם לו יש עקרונות חובקי עולם ועצים ומשתדל לשחוט דווקא כמה שפחות פרות (אם לא לוקחים בחשבון שקונצנזוס הקרניבוריה הוא פרה קדושה בפני עצמה בחברתנו… אבל זה לפוסט אחר). בד”כ הייתי מצפה לראות אותם צוחקים על הצמחונים אוכלי הזרעונים שכל היום הולכים ושורפים בתים של מדענים במכון ויצמן. אבל בפרק הזה אין ולו זרזיף (!) של הומור אנטי צמחוני. אפילו לא הומור אנטישמי, ולראיה המונח שנטבע שם, Dacow (אדיר או לא? עוד שימוש ציני בזכר השואה או ביקורת נשכנית?).

טוב, אז המקטרגים יגידו שמדובר בפרודיה לא מוצלחת על הסרט השערוריתי Super Size Me, כי פיטר תובע את המק-מסעדה שבה אכל 30 המבורגרים על כך שחטף שבץ. לאמשנה. הנקודה היא, שבאמת אבל באמת יש כאן אמירה אנטי בשרית, לא משנה איך מסתכלים על זה. ואני אוהבת את זה!

למה אני אוהבת את זה? האם אני צמחונית?? כל זאת ועוד בפרק הבא של… סתם. האמת, שמדדתי צמחונות לאיזו תקופה, אבל קצת נשברתי. היום אני מגדירה עצמי “חצימחונית“, או מוטב, “flexiterian“. וכן, אני יודעת שזאת לא באמת זהות חיובית ופעולה אפרמטיבית. זה סוג של להגיד “אני לא מוכנה להרוג למען ההנאה שלי על בסיס קבוע, אבל לפעמים כן”. מצד שני, זה באמת לא שחור ולבן כל כך.אבל את זה באמת נשמור לפוסט הבא של…!!!

עכשיו אתם בטח תוהים איך קשורה המילה שבכותרת לפוסט עצמו. אז ככה:

א. מדובר פה על צמחונות, ומוזכרת גם השואה, אז הרי לכם חיבור, ו-

ב. את המילה “צמחונאצי” קראתי באיזה פורום לאחרונה. כשהתוודעתי היום לאתר המוצדק “דורבנות“, מיהרתי להוסיף את ההגדרה הזאת למילון. היא תפורסם בהקדם בע”מאי (בעזרת מנהל האתר יתברך) ואז אשים קישור ותהייתכם הבלתי יודעת גבולות תבוא על סיפוקה. חכו לפוסט הבא של!!!

מתוך אחד מערבי הדרס-אפ התל אביביים.

זה פשוט טוב מדי 

רות’ דולורס ווייס מהפוסט הקודם היא גם ציירת. יש לה על מה לעבוד, בעיקר הפרצופים. אבל תראו איזה מולטי-כשרון.

אני לא יודעת אם התמונה הזאת היא העתקה של אגון שילה, או פשוט מאוד מאוד מושפעת ממנו - שימו, לב, לדמיון. היא מעניינת כשלעצמה וטובה, אבל. שוב, חוץ מהפרצוף.

[כן כן, כותרת חכמה נורא.]

 נועה, חברתי הטובה והמוכשרת, הכינה פודקאסט מעולה. ואני לא מצפה שמישהו ידע מה זה אומר, אז פשוט תכנסו ללינק ותבינו. והשיר הראשון שם, לא שלא שמעתי אותו בעבר. אבל הקול של רות’ אטינג פילח אותי היום. זה לא רק הביצוע המוקלט הראשון, אלא גם ביצוע הרבה יותר אותנטי, נוגע ועמוק מזה, מזה, ואפילו מזה. ובכלל, השיר אולי מדבר על חוזק אישי, אבל מהיר וקופצני? בומבסטי ופומפוזי? אוי, כמה שרות’ עשתה את זה יותר טוב.

ומכיוון שהכל מזכיר לי, הוא מיד הזכיר לי את השיר של רות’ דולורס ווייס המכשפת. אם תעקבו אחר המלים תראו למה (ואם תלחצו על המשולש הקטן תוכלו גם לשמוע למה). חינטרוש, או הסבר, למטה.

  Walter Donaldson, Gus Kahn / Love Me or Leave Me

This suspense is killing me

I can’t stand uncertainty

Tell me now, I’ve got to know

Whether you want me to stay or go

Love me or leave me and let me be lonely
You won’t believe me but I love you only
I’d rather be lonely than happy with somebody else

You might find the night time the right time for kissing
Night time is my time for just reminiscing
Regretting instead of forgetting with somebody else

There’ll be no one unless that someone is you
I intend to be independently blue

I want your love, but I don’t wanna borrow
To have it today, to give back tomorrow
for my love is your love
Theres no love for nobody else

I want your love, dont wanna borrow
Have it today to give back tomorrow
oh I couldn’t bear it
to share it with somebody else

 ***

Ruth Dolores Weiss / I Love (This Blue Life of Mine)

I love this blue life of mine

Love it, wouldn’t change it for nothing

I love this blue life of mine

With all the troubles I’ve had, and there’s more to come

It may be easier for some

Some may be happier

But no one’s life can be more beautiful than mine

My beautiful blue life.

No one’s dreams can be more real than mine

I lived off dreaming for so long

No one’s hope can be stronger than mine

It survived where no hope can grow.

It may be easier for some

Some may be happier

And it’s true sometimes, there’s no one to see

This beauty but me

So I sing, so I sing to myself…

להמשך קריאה »

עוד טבעת בשרשורת.
שמעתי הלילה את השיר הזה.

לפני שני פוסטים כתבתי משהו, ומשהו מזכיר לי את זה עכשיו.

הם יושבים בתוך ה’פקארד’, חולפים על פני אתר השעשועים של ‘אלקטריק פארק’. בחוץ מעורפל ומאוחר – קצת אחרי השעה שלוש אחר-הצהריים. למען האמת, אתר השעשועים אמור להיות סגור בשעה זו, אך לצורך העניין שאני מנסה להעביר, הלילה פתוח ‘אלקטריק פארק’ כל הלילה, והערפל מתפוגג פתאום. רק כדי שסבי יוכל להביט דרך החלון ולראות רכבת שדים טסה במורד המסילה. רגע של סמליות זולה בלבד, ולאחר מכן עלי לציית לחוקים הנוקשים של הריאליזם, כלומר: אין הם יכולים לראות דבר. ערפל של אביב מתאבך מעל לסוללה של גשר בֵּל-אַייל, שזה מקרוב נחנך. הכדורים הצהובים של פנסי הרחוב זוהרים, עטורים הילה בערפל.

                                                                                                                        ג’פרי יוג’נידיס / מידלסקס

כולם עסוקים היום בכתיבה של עצמם. אף אחד לא רוצה לצאת ברור מדי או בנאלי. יוג’נידיס קרא הרבה, עשה תחקיר מעמיק. הוא מבין בסגנונות והוא שונא נדוש.

‘מידלסקס‘ הוא אוטוביוגרפיה בדיונית וחוצת דורות של אדם בעל מוטציה גנטית, שגרמה לו להוולד בדמות נקבה, אף על פי שהכרומוזומים שלו הם XY  ולא XX. לא [שזה] משנה. הדובר [מה שנקרא], משחזר את ההסטוריה של המשפחה שלו כפי שהיא מצטיירת בדמיונו. הוא סופר שצריך להשאר נאמן למקור אבל גם לייצר תחבולות ספרותיות. הוא רוצה להעביר רעיונות, להעביר דמיון, להעביר את עצמו. אבל הוא כבול לאמת.

הדובר-סופר אמביוולנטי כלפי הריאליזם הזה. הוא לקח אותו על עצמו, הוא רוצה אותו, צריך אותו! הוא מדייק בפרטים עד כדי קטנוניות. דולה שמות מתוך ספרי טלפונים או מאגרי מידע שלא ברור מהיכן השיג. אובססיה הנחוצה לכתיבת פרוזה, כבר הזכרתי. אבל לא נוח לו עם הכפייה הזאת תמיד, הכפייתיות לצבוע את הלבנים המוחשיות שמרכיבות את הבניינים האמיתיים. לא נוח, כשפתאום הוא מרגיש, שדווקא האמת שלו היא אחרת: זורמת יותר, משורשרת יותר, חלומית. טבעת כבולה לטבעת, אך השרשרת לא כבולה לדבר.

האמת שלו? אבל הרי, הוא חייב להכניס את ה”סמליות הזולה”. הוא חייב, הוא כפוי, וזה מסיט לו את כל הפסקה לדיון ארספואטי. שזה נחמד, בתוך הספר. זה הופך אותו לאנושי, את הספר. אבל זאת לא האמת של הדובר. זאת שוב האובססיה. חשבת סמבוליקה. מוחך הקודח מצרף דימוי לדימוי, נוירונים יוצרים קשרים, מתפוצצים, נשרפים, קשר יוצר קצר ועכשיו לך תעשה פלאג אין של המטאפורה במציאות.

אתה רוצה לכתוב מציאות. אבל היא בדיונית. זה הפרדוקס הקיומי שלך, דובר בתוך סופר.

את מסובכת מדי בשבילי.

שני גופים חסרי ראש

עומדים בדירה במרכז העיר

העיר היחידה.

ריקים מאוויר

מרוקנים? לא

הם אוויר ולכן ריקים מאוויר.

עומדים?

צפים, בדירה.

העיר היחידה ביקום.

אחד אומר,

את מסובכת מדי בשבילי.

מה נותר?

לא ללכת

לא להשאר

החמצה גדולה בכל מקרה.

צפים באוויר

לא אוסמוזה, לא דיפוזיה

ממיס ומומס

מצטופפים.

אני מסובכת מדי בשבילך

לכן אני מסתובבת בשבילך

כאילו מסובבת אותך

חוזרת וסובבת אותך

לא להכנס ולא לצאת

גם תכנס וגם תצא

כמו שנכנסת, עכשיו תצאי

בחזרה עם הראש אל העיר.

לכתוב פרוזאית. לא לירית. זה דבר חדש; אני לא בטוחה שאני רוצה לנסות את זה. הכותרת של הפוסט מדברת בעד עצמה: פרוזה זה שחוק. או לפחות, כשהיא יוצאת תחת אצבעותי.

אני עדיין בהתחבטויות תחילת בלוג: במה בעצם אני עוסקת, ובעיקר, איך אני עוסקת במה שזה לא יהיה. בגלל שהשירים והדמות של רונה קינן ממלאים חלק חשוב בזכרוני המוסיקלי והרגשי, אני נזכרת בשיר שקשור אלי כרגע, חושבת על החשיפה שבשירים שלה: “עשר שניות“, עד כמה שהוא עמום וערפילי, הוא חושפני עד כאב ועד זוב אינפורמציה. גם הוא עוסק במאוויים ממומשים למחצה, ריקנות ו|כותרת הפוסט|. אם נלקט מני משפטים שזרקה בראיונות ומלים שצירפה בשיר, אפשר לחבר את הנקודות ולחשוף סיפור.

אם כן [ביטוי של פרופסורים המקדים קביעה של פרופסורים]: הליריות אישית וכנה, אך יש בה פוטנציאל הסוואתי. הפרוזה, לעומתה, ישירה - אבל בדיונית בדרך כלל. alas, בעל כורחה, גם אותה מנצלים כדי לגרד חרכים בקליפה של יוצרה. פה, כנראה, קבור הכלב. הבדיוני.

אף פעם לא ראיתי עצמי מסוגלת לכתוב סיפורים. בגלל העמימות שבשירים, את יכולה לכתוב בהם את עצמך- החומר הכי נגיש. בסיפורים את לא יכולה לכתוב את עצמך מבלי לשנות. אני חושבת שתמיד צרם לי עיוות האמת. מין אופי ילדותי-אידיאליסטי, אם תרצו, מזל טלה, אם מישהו אחר ירצה, או סתם אקסהיביציוניזם – כולם אפשרויות. קשה לי לספר עצמי לא עד הסוף. קשה כמעט פיזית. אולי ממש פיזית- אולי זה נוירוטרנסמיטר מסוים, אולי GABA – שמעתי שהוא אחראי על שחרור עכבות. עליו פועל האלכוהול. נראה לי שגם סם האמת. אם לספר, אז לספר.

אבל בואו נפסיק להתפלסף ולהתיפייף: סם אמת פועל על מילוליות לא מכוונת ולא תופס כשיש אפשרות לשקול מלים. כנראה שגם חסר לי אורך הנשימה, או רוחב הדמיון, ליצירת בדיון. זה דורש תכנון, תחת, תחקיר, אובססיביות, עין, חדות, מטרה, פואנטה, סיפור. יש לי האובססיביות. כל השאר קצת במחסור, בינתיים.

ואולי זה כמו בכדורסל: עניין של בטחון. כשהייתי בחוג כדורסל בחטיבה פחדתי מהכדור, פחדתי שלא אקלע, פחדתי שלא אכדרר, שלא אתפוס, שלא. לפני שנתיים חזרתי לגעת בכדור הכתום (ואני לא מדברת פה על happy pill). במעין מעגל משוב חוזר, הבטחון העצמי התעצם ככל שהשתפרתי במשחק, ולהפך. היום אני קולעת, מכדררת, תופסת, שכן.

אותו כנ”ל עובד גם בהשתחררות מחרדות, מפוביות, מהרגלים. לא להצביע בשיעור. לא לאלתר במנגינה. לא להופיע. לא ללמוד, כדי לא להכשל. לא לצאת לדייטים. לא לכתוב.

אבל אותו תת המודע שבחר להשמיע את השיר הזה הערב, מצווה: “עכשיו תלמדי לאלף הרגלים”. רציתי לספר על יאוש, בדידות וניכור בתל אביב. לא ידעתי איך לספר. עד כמה לספר. ומה. 

התחלתי לאלתר על הנושא.

שלום, הגעתי. מתוך ריקנות של רגע שכבר חוזר על עצמו בפעם החמשת אלפים בקירוב בימי, אני מחליטה להצטרף. כולם פה חבורת תועים בחלל ריק, מנסים להיאחז זה בזו בזה, לתפוס קצה לינק של פונט של רסס של לקלוק לשוני כזה או טלטול מקלדת אחר. אני נכנעת לכוחות שמושכים אותי פנימה, מתמסרת לקולות שמאיצים בי להתפרק, צוללת אל תוך המילוליות שלא יכולה להקטע. חלק במוח הפרונטלי דורש הסבר, מבקש מידע כמה שיותר רהוט. יש לו ידיים טרוליות שלא מניחות לנשמה שלי לנוע בעדינות, אלא לופתות בנוראות. החלק הפרונטלי, הסופר אגו, או המודעות, כולם כאחד פורצים אלי בהאשמות. נרקיסיזם. ועוד מוצהר. איך את לא מתביישת.

המודעות נדחפת לי בין המלים. כל מילה שמוחי הוגה בלי להשמיע הגה, נפלשת על ידי מילה נגדית -  להראות לי את הצד השני. הכל אחד, זה כלל ידוע, ומרוב שאת יודעת את זה את לא מעיזה להתייחד. החציני את היחודיות שלך, יעצו לי השבוע. אל תתמזגי, היי .

עוד מישהו אמר לי השבוע, “המלים נשמעות לך”. אני מוצאת שזאת אמירה מוזרה. אני נשמעת למלים. אני נהדפת בין ביליוני, טריליוני, זיליוני (שכחתי כבר מה יותר גדול (כוכבים בגלקסיה, ביקום, בכל היקומים. כוכבים ללא מסה (כמו לילית), גופי אנרגיה, אור, חושך: מלים. הברות, הגאים, אותיות. פיקסלים ויחידות תמסורת אחרות. קטנה בינתי ורצוני מלתפוס ולהכיל. לא רוצה לשלוט במלים. לא יכולה. הן מכופפות אותי, עושות בי, רודות בי, יוצרות את מסגרת ההתיחסות שלי לעולם – קאנט. לא משנה. לאמשנה בכלל. אנרגית אש אני רוצה להחדיר בי, להחזיר אלי היישר מהגלגול הקודם. לכן בחרתי בכינוי הזה. די לירח מלא החששות, כך כל המיסטיקנים אומרים. שלום אש. שמש. יוזמה, אור וחום. בגלל זה אני פה. בריש גלי, הפרגוד הוסר, בלי להסתתר הפעם, שמה פתק בפומבי להצהיר את עצמי בעולם.

עולם. כבר חזרה בכדור הארץ? ראו איך נחתתי מהסיבוב המהיר והמבלבל שלי ביקום .מהיר כמו מספר שנות אור. מבלבל כמו שביל החלב. עצום כמו שמשות. מפחיד כמו ירחים.

אם באמת יש מספר קצוב של מלים בחיים – נדמה לי שזה מ”תהילה” של עגנון – הרי שהיקום הוירטואלי הוא השלכה בזבזנית של אנרגיה. הכינוי החדש שלי הוא אנרגיה חדשה. בונה משהו ולא רק שורפת. בונה לעצמי מרחב חדש.

שונאת פוסטים לא נהירים. שונאת נהרות שלא מגיעים. והריקנות לא מתמלאת מים. מים מכבים אש בעולם הזה. אויר מצית אש. מחשבה היא יסוד האויר. ואויר זה מה שיצא לי בפוסט הראשוני הזה .

הכל מזכיר לי .זה נכון. רצון מזכיר לי מודעות מזכירה לי אשמה, או גאווה. מילה מזכירה לי שיר מזכיר לי רגש. אדם מזכיר לי הורים מזכיר לי ילדוּת. עולם מזכיר לי מלים מזכירות לי תמונה.  

הבנתי לא הבנתי, זהו בלוג אסוציאציות.