על חוה אלברשטיין ורונה קינן כמבצעות, ומה שביניהן
תפסתי אתמול בלילה ראיון של שרון קנטור עם חוה אלברשטיין, משולב בקליפים משנותיה הראשונות. תודה לאל על הערוץ הראשון - כן, באמת!

אני לא מקשיבה הרבה לאלברשטיין בשביל הכיף (אולי אתחיל עכשיו). אבל כשאני תופסת איזו תכנית כזאת של שיחה איתה, של שירים שלה - ישנים או חדשים, זה לא משנה - הכריזמה שלה נשפכת דרך המסך ולופתת לי את העיניים ואת הנשמה. לא יכלתי לכבות למרות שהשעה כבר היתה… מוקדמת מאוד.

הקליפ הזה, הפשוט הזה, עם המלים והלחן היפהפיים של רחל ושל דרורה חבקין (מתוך האלבום הפולקי המגניב ‘בשירי רחל’ ) - עם אלברשטיין בת ה- 22; עם התספורת, הצבע, האיפור התקופתיים; עם “בן זוגה” הגיטרה הנענה להובלתה, עם העצב בעיניים, ההגשה המדויקת, ההבעה הנוגה הנוגעת -  לוכד בבהירות את הכשרון העצום, את מתת האל שלא מותירה לך אלא להתפעל; את היצירתיות והגדוּלה שבביצוע טוב, שלפעמים חשוב יותר אף מכתיבה טובה. מרגש כמו בכי.

את רונה קינן תמיד השוו בתחילת דרכה לחווה אלברשטיין (ואולי רק נדמה היה שהשוו? ההייפ שנוצר סביב רונה ה”הבטחה”, גרם לשדרנים/מבקרים/כתבים וכד’ להזכיר בכל מקום את ההשוואה ה”רווחת”). טענו שזה בגלל ההטעמה של המלים, ההגשה הקברטית, הקול הצלול. אני אף פעם לא ראיתי את זה; קינן היתה עדיין מעט בוסרית אז, והקול שלה היה מעושן - תאהבו או לא - ובלתי מהוקצע. ההגשה היתה נוקבת בשקט שלה, אך ממש לא נועזת ולא קברטית. היא עצמה העידה פעמים רבות על פחד הבמה ועל הסגירות המופגנת שלה. על כך שהיא נעזרת בנגנים האחרים כהסוואה וכקביים על הבמה. בקושי רב אפשר להשוות את זה לאלברשטיין התיאטרלית, שמספרת באותו ראיון איך התחילה להופיע כחלק מצוות הווי של צה”ל, אך אחד אחד השילה את מלוויה ומה שנותר מהצוות היה “אני והגיטרה”. אלברשטיין - שמגיל צעיר אוכלת את הבמה ומהפנטת את הקהל בהבעות פנים חדות, מנעד קולי גמיש ואינטונציה מושחזת - היא זמרת-מבצעת, ושם האמנות שלה- בביצוע, בהצגה, למען הקהל.

אבל אתמול, בקליפ הזה של חווה, פתאום נגלה אלי הדמיון. הלחן הנשמתי, הנהמה הזאת שיורדת-עולה ברבעי טונים כמו סירנה, מילות המשוררת הבוכיות. הנאיביות בפנים הענוגות, הגיטרה הרוגשת כנגד עדנת המלים. לרגע אחד, בשיר הייחודי הזה, חווה היא זו שנדמתה לרונה הישנה, רונה של יונה וולך, אותה הלחינה בשני שירים כשהיתה בת 18 ושרה בקולה המחוספס.

רונה קינן התפתחה לא מעט עם השנים מאז הופעותיה הראשונות. טוב, כל אמן ואדם מתפתח וממשיך ללמוד כל החיים, זה ברור (?). אבל ההבדל בין השתיים ניכר: אם חוה הפגינה בשלות מקצועית כבר מההופעה הראשונה, משוייפת ומרגישה בבית על הבמה, הרי שרונה הפציעה מתוך איזו מחילה, צעירה ומפוחדת, ובהופעות נראתה ונשמעה עצומת עיניים וקול. כאילו רק אם תסתגר בתוכה פנימה, תשכח שיש קהל ותתרכז רק במוסיקה, תוכל לשחרר את הקול העצום באמת, שאחרי הכל, יש לה.

במשך הזמן, עם זאת, רונה התבגרה, עברה שיעורי פיתוח קול ושיעורים אחרים, וכנראה גם התרגלה לאור שבחוץ - הקול שלה השתנה (יש שיטענו שלא לטובה, לא אני), וכך גם הגישה וההגשה. מי שיאזין לה היום, בהקלטות או בהופעות, ישמע מבצעת הרבה יותר קרובה לחוה אלברשטיין משאי פעם היתה. אולי על זה היה כל הדיבור- על הפוטנציאל.

להלן ביצוע של השיר השני מאותו פרויקט יונה וולך, כשש שנים לאחר אותו ביצוע ראשוני. השינוי בקול מובהק פה, ושקוף עוד יותר באלבום האחרון שלה, “עיניים זרות”.