כלומר, הבלוג עבר דירה.

גם אני עוברת, אבל עוד מעט.

מעכשיו הבלוג נמצא כאן (כולל פוסט בכורה), ותודה לפרנק מהקונכיה על האירוח הנדיב!

אם אתם צופים לפעמים בערוץ 22, בטח נתקלתם בפרומואים האלה לכוכב נולד.

ציפיתי שמישהו יכתוב על זה משהו בבלוג כלשהו. אולי פספסתי, אבל לא קמה כל זעקה.

ואולי אין מה להזדעק: עכשיו כשהפרויקט המקורי ברשת, אין שום מניעה מאחרים להשתמש ברעיון. אולי אפילו שכרו את קותימן לצורך זה (אני בספק - נראה שיד יחצ”נית מנוסה טיפלה בחומרים הללו, ובכל מקרה הם ברמה ירודה מהקטעים ב- ThrouYou). בכל מקרה, אם הוא לא נשכר לצורך זה, הוא בטח לא מרוויח מזה אגורה.

אבל איפה בדיוק הבעיה שלי?

כנראה שזה פשוט מקומם איך שלא הזכירו את הפרוייקט הקותימני אפילו במילה באתר מאקו, וגרמו לזה להשמע כאילו זו יצירה קשת-ית מקורית. הם אפילו לקחו את המשפט הפותח ב ThrouYou, “What you see is what you hear” - והעתיקו אותו אחד לאחד.  “פשוט החלטנו ליצור טרק מוסיקאלי חדש מהכול, כשהרעיון הוא מה ששומעים זה מה שרואים”. פשוט החלטתם, הא? איזו הברקה.

אתם יודעים מה? אולי זו באמת הברקה, מהצד הפרסומי של העניין. מה יותר מתאים כקדימון לתכנית טלויזיה מוסיקלית, מחידוש אור-קולי כה מוצלח? גם אני הייתי “גונבת” את הרעיון. אבל בינתיים זה מעורר תחושת אי נוחות. אולי עוד כמה שנים אמנות הוידאו-מיקסינג תהפוך שגורה ולא יהיה צורך לצטט בכל מקום את מי שהמציא (כן, כן!) אותה; כפי שהיום מי שמקליט צליל של מכונת כתיבה כחלק מיצירה מוזיקלית לא צריך לתת קרדיט ללירוי אנדרסון (או מי שזה לא היה שהשתמש בזה קודם). אבל כל עוד זאת העבודה הראשונה שנעשית בישראל באותה שיטה, מספר חודשים מועט לאחר שהמקור יצא לאוויר העולם- מרגיז לראות את זה מוצג לראווה כאילו היה יצירה מקורית.

טוב, זה רק פרומו בערוץ 2 ולמי אכפת - בטח לא לקהל היעד של כוכב נולד.

כשאנשים מתחילים משפטים ב”מכירים את הבקרים האלה, ש…?”- תמיד יש הנהון של הזדהות, אבל אין באמת הכרה: הבקרים באים בלי הקדמה. פותחים עיניים בוקר אחד אל הרעשים החזקים מדי מהרחוב, אל אור מוזר שמדגיש כדורי אבק מסתלסלים בחדר, ותמונות מהסרט של הלילה שעבר מתמוססות אל תוך שדה הראיה. תחושה של מחלה, אולי מחלה נפשית, אולי יותר מדי מחשב, פחות מדי עשיה והיד הלא נכונה כואבת (כנראה ממאמץ מפצה). יותר מדי שינה, קפאין ואוכל, פחות מדי חברה, ומטלות בהמתנה משתרכות על הקירות כמו טפט עגום.

המכשפות - זמנים מוזרים

מכירים את הבקרים האלה, ש? הם יכולים להשאר כל היום, הם יכולים לעבור בסביבות הצהריים, אם לא קמת בצהריים, אבל כן קמת. הם נשמעים כמו מוזיקה תזזיתית, כמו תנועת עיניים מהירה, חלום עצבני בלתי פוסק, כמו רחש של המון מסוקים קטנים טסים כמו דבורים בין אוזן אחת לשניה. הם מריחים כמו המון יתושים קטנים שרופים. כמו כשהייתי ילדה ולפעמים לשעה ארוכה הכל היה נשמע לי חזק, צעקני, לגלגני, בוטה. הקפה יעזור?

throwing muses - call me 

נראה לי שהיתה תקווה בסרט הזה, לכן הוא התעורר לצדי. געגוע לימים של קושי ותקווה, ימים שלפני הלידה, לפני העולם שלי, במקום אחר, הוויה של מאבק, של טעם.

בוקר אבסורדי, בוקר סיזיפי. השמש לא קופחת דיה כדי שאהרוג משהו. שמיים אדומים כמו בימים המשונים האלה בבית, בילדות, בסופות החול של תחילת הקיץ, שוב אבקנים לא שקטים מתערבלים אל תוך הנחיריים; אבל בהילוך איטי, כמו שחזור מכת הנחתה בשידור טניס; או סצינת רצח המתיימרת לתעד מה ראה הנרצח ברגעיו האחרונים.

מאיר אריאל - איך לפעמים אני

צריך לכתוב, צריך לפתוח דף ולתת לזה לצאת, ביבליותרפיה, לנסח מה שקורה ולהרגיש שזה בשליטתי, ליצור את המשפטים ולא לתת להם לקרות לי, לסדר את ההגאים שנחבטים בתוך הגולגולת, לערוך את הפסקול; בטרם אתחיל את היום, בטרם אוכל למשוך עצמי מהחוויה הזאת, התחלה של מחשבה, אולי זה מושך, אולי זו קריאת השכמה, אולי זה ניעור עצמי של המוח, אולי זה סם מרץ כדי להכנס אל הקצב הנכון, לפני שיוצאים מהקצב הנכון מדי. העיניים תרות אחר תשובה בדירה; בכיור, בקומקום, בתריסים: חייבת להיות סיבה לכל זה, לגוף יש משמעות משל עצמו. ואם כבר, הקימי את עצמך, הרגיעי את עצמך, הביני ויישמי את עצמך. כתבי את עצמך לעצמך ואל תשכחי להקשיב, היום.

lady & bird - la ballade of lady and bird

ולא, לא בגלל שהוא משחק הומו.

בגלל שהוא פשוט משחק מדהים.

אם עוד לא ראיתם, פשוט תראו.

(מילק)

ואחרי הפוסט הנוגע הזה של גיאחה, אני מבינה שגם אני עשיתי לי ערב זכרון פרטי עם הסרט הזה הלילה.

יש איזה דיבור סביב אסף ארליך, לא? הדיעות לגביו חלוקות. למעשה, גם הדיעות שלי לגביו חלוקות, חלוקה פנימית.

מצד אחד, האזנתי לו כמה פעמים ועד עכשיו הוא לא תפס אותי בקישקעס, כמו שהייתי מצפה ממוסיקה שאני אוהבת. יש משהו לא חינני בחספוס של הקול שלו, אפילו משהו מאנפף קצת. משהו קצת סינרגטי, ולא במובן הרוחני-ניו-אייג’י, אלא יותר במובן ה”להקה ישראלית עם קהל יעד בגיל ממוצע של 16 “. בקיצור, לא הטעם שלי. הנחתי אותו בתיקיה מיוחדת, אותה אני שומרת רק לאנשים מסוגו - תיקית “אסף ארליך” - והלכתי לעשות ספונג’ה עם אסף אבידן, אסף אמדורסקי ואסף תג’ר במקום.

מצד שני, היום, הודות לפונקצית השאפל ב- winamp, נתקלתי בשיר אחד שדווקא עשה לי מאוד מרגש. זאת אמנם לא חכמה גדולה, כי בזמן האחרון אני במקרה גם ממש רגשנית (לבכות בפרסומת עם הנערה הפנקיסטית שחוזרת לביתה הדתי זה נורמלי?), אבל זה לא סותר: השיר - למעשה, אחד הסינגלים הראשונים שיצאו לו, אבל אני לא ממש שמעתי כי אני לא שומעת רדיו - התחיל פרווה וסר טעם כמו שציפיתי, אבל! לפתע בפזמון קרה משהו, והמלים העאלק עממיות-שמות-זין התחברו לי עם הקול העאלק פשוט-וגברי, והפכו באמת ליריקה קורעת לב, שדלתה לי רגשות רחוקים ממצולות הנשיה; שהצליחה לכווץ לי את הגבות באופן הדקיק בו הן תמיד מתכווצות, כשאני באמת ובתמים מקשיבה למשהו.

והיא גם הזכירה לי גם מישהו שהשיר כאילו נכתב על מה שעובר עליו בתקופה הזאת: חבר, זה בשבילך.

-

כיף כיף כיף לערוך מיקסטייפים. אולי אולי אולי אתחיל לעשות את זה יותר.

באמת שלא. גם אכלתי עכשיו קורנפלקס עם חלב ויכול להיות שמחר אוכל עוף.

אבל…

לפני כשנה צפיתי ביס דוקו בסרט מרתק על אינגריד א. ניוקרק, מנכ”לית PETA (אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים). אפשר לקבוע שניוקרק קיצונית, נוקשה ואפילו קצת משוגעת. ההקרבה האישית שלה נראית לרובנו בלתי אנושית וקל לשפוט אותה כלאנורמלית. אך גם מי שמסתכל עליה וחושב ככה, חייב להודות: האישה ללא ספק יוצאת דופן במסירותה לעקרונות, בדבקות שלה באורח חיים קפדני במוסריותו ובמלחמתה הבלתי מתפשרת בעוולות. אולי רק בזכות כמה “משוגעים” שמצליחים לעשות רעש, החברה עשויה לצאת לאט מאדישותה המחרידה ולשנות את דרכיה.

חייבת לשתף בהרצאה מעוררת ההשראה הזאת של ניוקרק, אותה נשאה בכנס הבינלאומי נגד אלימות בבית-לחם, ב-2005. אמנם, קצת ארוכה ובהתחלה נשמעת קצת טרחנית; אבל איפשהו לקראת האמצע ההרצאה מקיימת את הבטחתה (ניוקרק תמיד מצליחה לרגש) ומעוררת הזדהות אמיתית.  מומלץ לכל מי שרוצה לפתוח את הראש לרעיון האנטי-אלימות כלפי חיות.

וזה החלק הראשון מאותו סרט. את שאר החלקים אפשר למצוא ברשימת הקישורים בסוף הסרט או ביוטיוב עצמו.

לפני כמה פוסטים הבטחתי (לא יודעת למי, אבל הבטחתי) לפרסם את הערך “צמחונאצי” שהעליתי בדורבנות וכך להסביר מה הוא. אז ראשית, הנני לקיים בזאת את הבטחתי: הנה.

שנית, אני מרגישה צורך (לא יודעת למה, אבל צורך) להסביר בהקשר הזה את עמדתי בנוגע לצמחונות, מה גרם לי לנסות אותה ולמה אני היום חצימחונית (ולא מתביישת בזה). אולי זה בהשראת הטור האחרון של תמי ניניו בוואלה שקראתי היום.

אני יכולה למנות שלושה גורמים עיקריים שדחפו אותי להתעניין יותר בנושא התנהגות האדם כלפי בעלי החיים ופקחו את עיני: ילדוּת, שותפוׁת לדירה, ודון פרינס-יוז.
-

אם נתחיל מההתחלה,

אני חושבת שלא קשה לפתח רגישות לסבל של ילדים, אנשים בוגרים ויצורים חסרי יכולת התגוננות שפוגעים בהם. מספיק לחוות פגיעוּת מסויימת בתור בעלת החיים שהינך, ובהנתן שאינך בעלת נטיות אנטי-סוציאליות, תזהי אותה גם אצל בעלי חיים אחרים.

אבל, תמיד הייתי אוכלת בשר. גדלתי על זה ובמשפחה כינו אותי טורפת. פחות בשר בקר (המשפחה שלי לא מחובבי הסטייקים), אבל הרבה עוף ובכלל, מבלי לבחול בשום חיה. הטעם השתרש והפך לחלק בלתי נפרד מהתפריט. את המחשבה על הדרך שעובר בעל החיים עד שמגיע לצלחת שלי העדפתי תמיד להדחיק. לא לראות, לא לשמוע- אם אדע, עדיין אתאווה לטעם המוכר אך הפעם תהינה לי נקיפות מצפון. כך גדלים רובנו, אני מאמינה.

אני קושרת את עלית המודעות שלי לסבל של בעלי חיים בכלל, שהובילה לרצון להפסיק לתרום לתעשית הסבל של הבשר, לספר “שירת הגורילות” מאת דון פרינס-יוז.

לפני כשנה וחצי קיבלתי את הספר הזה מאמא של ילד אוטיסט שעבדתי איתו. [במאמר מוסגר - כשאני כותבת “אוטיסט”, אני מדברת על מישהו שנמצא על מה שמכונה “הספקטרום האוטיסטי” ולאו דווקא על הילד המתנדנד-הלא-מתקשר מהדימויים הנפוצים, או על איש הגשם. אבל זה עניין לפוסט אחר.]

מעבר לסיפור המרתק והמרגש על החיים כאשה אוטיסטית, שנולדה לתוך סביבה שלא הבינה ולא ידעה איך לעזור לה; על ההתמודדות וההתגברות; ועל צמיחתה לכדי אדם ממומש מקצועית ומשפחתית -

אני חושבת שפרינס-יוז כתבה את הספר בעיקר כדי לעורר מודעות למושאי אהבתה העיקריים, פרימטים בכלל והגורילות בפרט. כמובן, דרך אהבה זו היא מבקשת להעיר את הקוראים גם לחמלה אנושית כללית; להכרה בשבריריות של כדור הארץ ותושביו ובודאי, ליחס מכיל ומועיל יותר כלפי אנשים אוטיסטיים. אבל מה שאני לקחתי מהספר הוא בעיקר מודעות לקופים, מצחיק ככל שזה ישמע. כשסיימתי לקרוא, צורת החשיבה שלי על היצורים הללו לא יכלה ולא רצתה להשאר רדומה ואדישה כבעבר.

אני מביאה את השיר הבא מתוך הספר, רק כדי לתת מושג על הרגישות ודקות הראיה של האשה הזו:

עפרנו מתערבל ברחיפתן הנמוכה של השנים החולפות,

ומשתקע בחלומותינו כשהרוח הקלה מתעכבת כאן,

והוא עולה בזרם חיים חדש,

מתאבך בעננים מאחורי עיניך.

-
ואתה באת אלי ערב אחד כשעמדתי בחצי הלילה,

ביד אחת הושטת אור,

וביד השנייה לקחת ממני דם ושושנים,

מתנה שנתתי כדי לראות את חלומותיך האדומים,

-
כך עמדנו בסוף היום,

בארגמן השקיעה,

ארגמן המרדף,

ארגמן חיינו,

הולכים ושבים כמו השמש.

להמשך קריאה »

על חוה אלברשטיין ורונה קינן כמבצעות, ומה שביניהן
תפסתי אתמול בלילה ראיון של שרון קנטור עם חוה אלברשטיין, משולב בקליפים משנותיה הראשונות. תודה לאל על הערוץ הראשון - כן, באמת!

אני לא מקשיבה הרבה לאלברשטיין בשביל הכיף (אולי אתחיל עכשיו). אבל כשאני תופסת איזו תכנית כזאת של שיחה איתה, של שירים שלה - ישנים או חדשים, זה לא משנה - הכריזמה שלה נשפכת דרך המסך ולופתת לי את העיניים ואת הנשמה. לא יכלתי לכבות למרות שהשעה כבר היתה… מוקדמת מאוד.

הקליפ הזה, הפשוט הזה, עם המלים והלחן היפהפיים של רחל ושל דרורה חבקין (מתוך האלבום הפולקי המגניב ‘בשירי רחל’ ) - עם אלברשטיין בת ה- 22; עם התספורת, הצבע, האיפור התקופתיים; עם “בן זוגה” הגיטרה הנענה להובלתה, עם העצב בעיניים, ההגשה המדויקת, ההבעה הנוגה הנוגעת -  לוכד בבהירות את הכשרון העצום, את מתת האל שלא מותירה לך אלא להתפעל; את היצירתיות והגדוּלה שבביצוע טוב, שלפעמים חשוב יותר אף מכתיבה טובה. מרגש כמו בכי.

את רונה קינן תמיד השוו בתחילת דרכה לחווה אלברשטיין (ואולי רק נדמה היה שהשוו? ההייפ שנוצר סביב רונה ה”הבטחה”, גרם לשדרנים/מבקרים/כתבים וכד’ להזכיר בכל מקום את ההשוואה ה”רווחת”). טענו שזה בגלל ההטעמה של המלים, ההגשה הקברטית, הקול הצלול. אני אף פעם לא ראיתי את זה; קינן היתה עדיין מעט בוסרית אז, והקול שלה היה מעושן - תאהבו או לא - ובלתי מהוקצע. ההגשה היתה נוקבת בשקט שלה, אך ממש לא נועזת ולא קברטית. היא עצמה העידה פעמים רבות על פחד הבמה ועל הסגירות המופגנת שלה. על כך שהיא נעזרת בנגנים האחרים כהסוואה וכקביים על הבמה. בקושי רב אפשר להשוות את זה לאלברשטיין התיאטרלית, שמספרת באותו ראיון איך התחילה להופיע כחלק מצוות הווי של צה”ל, אך אחד אחד השילה את מלוויה ומה שנותר מהצוות היה “אני והגיטרה”. אלברשטיין - שמגיל צעיר אוכלת את הבמה ומהפנטת את הקהל בהבעות פנים חדות, מנעד קולי גמיש ואינטונציה מושחזת - היא זמרת-מבצעת, ושם האמנות שלה- בביצוע, בהצגה, למען הקהל.

אבל אתמול, בקליפ הזה של חווה, פתאום נגלה אלי הדמיון. הלחן הנשמתי, הנהמה הזאת שיורדת-עולה ברבעי טונים כמו סירנה, מילות המשוררת הבוכיות. הנאיביות בפנים הענוגות, הגיטרה הרוגשת כנגד עדנת המלים. לרגע אחד, בשיר הייחודי הזה, חווה היא זו שנדמתה לרונה הישנה, רונה של יונה וולך, אותה הלחינה בשני שירים כשהיתה בת 18 ושרה בקולה המחוספס.

רונה קינן התפתחה לא מעט עם השנים מאז הופעותיה הראשונות. טוב, כל אמן ואדם מתפתח וממשיך ללמוד כל החיים, זה ברור (?). אבל ההבדל בין השתיים ניכר: אם חוה הפגינה בשלות מקצועית כבר מההופעה הראשונה, משוייפת ומרגישה בבית על הבמה, הרי שרונה הפציעה מתוך איזו מחילה, צעירה ומפוחדת, ובהופעות נראתה ונשמעה עצומת עיניים וקול. כאילו רק אם תסתגר בתוכה פנימה, תשכח שיש קהל ותתרכז רק במוסיקה, תוכל לשחרר את הקול העצום באמת, שאחרי הכל, יש לה.

במשך הזמן, עם זאת, רונה התבגרה, עברה שיעורי פיתוח קול ושיעורים אחרים, וכנראה גם התרגלה לאור שבחוץ - הקול שלה השתנה (יש שיטענו שלא לטובה, לא אני), וכך גם הגישה וההגשה. מי שיאזין לה היום, בהקלטות או בהופעות, ישמע מבצעת הרבה יותר קרובה לחוה אלברשטיין משאי פעם היתה. אולי על זה היה כל הדיבור- על הפוטנציאל.

להלן ביצוע של השיר השני מאותו פרויקט יונה וולך, כשש שנים לאחר אותו ביצוע ראשוני. השינוי בקול מובהק פה, ושקוף עוד יותר באלבום האחרון שלה, “עיניים זרות”.

נשבר לי.
איזה משחק מלים
שחוק עד העצם
השאנטי שמתרגש מעצם הכאב
מונע ממני חוש
אופטלגין. את אומרת כאילו
שמונחים מתחום הרפואה יכולים להקל. היי,
לואיס היי הרי תמיד תחפש
היכן זה נשבר הגופנפש, היי כאן
אני מניחה שהיא צודקת ל.ה. הגדולה ובינתיים
אני מניחה יד בתוך סד שאמור לשמר
זה יתאחה
זה אפשרי
אגרוף פתוח
כבר לא מבותר
בתר ניתוח
תפורה עלי ידי

לא ויתרו לי.
איזה משחק אלים
יקר להחזיק גפיים
שלמות בשרוולים
מה זה אומר, בעצם
איך נפלת ושמת יד
למה נפלת ולא שמת לב. עמדי
על המשמר מה
צורחת על הנשבר ברכי
על המוגמר
הקטירי קטורת על מה
שעוד נשאר על מי
שעוד נשאר על ידי.

הבן, יקיר לי
איך זה נשחק אלים
אין מה להחזיר אפיים
מנה של בית חולים
אין לך מה לשוב לכאן
אתה לא צריך טובות
לא צריך צרות טובות
שמע, ישראל
שמעת על זאתי
רק מקטירה זאתי כל היום
כאב יד כאב בצד
כאב אב וכאב שב
שמע לי ולך לך מפה
במידי.